לפני 4 שנים נחתתי בברלין. מה שהיה אמור להיות הרפתקה זמנית הפך לחיים קבועים.

הנה מה שכתבתי בפייסבוק אחרי שנה בברלין

והנה מה שכתבתי בפייסבוק אחרי שנתיים בברלין

אחרי שלוש שנים לא פרסמתי סטטוס בנושא ונזכרתי בדיעבד שעברו שלוש שנים ובכלל לא שמתי לב לכך. מה שכן פרסמתי זאת תמונה של סושי טבעוני – הייתי בהריון באותה התקופה והיה לי קרייב לסושי וכנראה שמרב התלהבות שמצאתי מקום טבעוני, שכחתי לגמרי שבאותו היום בדיוק סגרתי שלוש שנים בברלין.

אז מה השתנה אחרי ארבע שנים בברלין?
– התחתנתי והפכתי לאמא. אחרי ניסיונות רבים נולד לי פלא קטן שגדל מיום ליום שקוראים לו יונתן. אני עדיין בהלם כל יום מחדש שהדבר המושלם הזה קיים ושהוא שלי.
– התגברתי קצת על הפחד ונהגתי ברכב 3 פעמים בברלין – זה עדיין לא מספיק ואני חייבת להתחיל לנהוג באמת! (יותר מידי רוכבי אופניים ופניות שמאלה ללא רמזור מפחידים אותי)
– כתבתי בזמנו שאין לי כוח להכיר אנשים חדשים. עכשיו אני מאוד רוצה להכיר אנשים חדשים – לא רק בשביל להעביר את חופשת הלידה בכיף אלא בעיקר בשביל יונתן ובשביל שיהיו לו חברים, בין היתר ישראלים, בעתיד.
– פתחתי בלוג! אחרי 4 שנים שבהם רציתי לפתוח אחד – זה סוף סוף קרה. לצערי אין לי מספיק זמן בכדי לעדכן ולכתוב אותו כמו שהייתי רוצה.

מה לא השתנה?
– אני עדיין לא מדברת גרמנית שוטף, כלומר לא ברמה שהייתי מצפה ממישהי שגרה 4 שנים במקום מסויים לדבר – רחוק מזה. וגם האנגלית שלי (וגם קצת העברית) מתנוונת מיום ליום. למעשה נוצר לי מיקס שלם של שפות ולפעמים ישנם מצבים שאני לא מצליחה להוציא משפט ברור אחד מהפה (אולי טפשת ההריון החליטה להישאר ולהפוך לקבועה)
– עדיין לא ירדתי את ה-10 ק"מ מאז – מה שאומר שעכשיו, אחרי הלידה, אני צריכה לרדת כבר 20 ק"ג (טוב, אולי הגזמתי קצת, אבל לפחות 15 ק"ג זה בטוח)
– לא השתמשתי באופניים שלי מאז שכתבתי את הסטטוס הקודם
– עדיין לא הצלחתי להיכנס לכושר למרות שהייתי רשומה לחדר כושר יוקרתי שביקרתי בו (כמובן) פעמים ספורות (ביקרתי בעיקר בסאונה). עם זאת, פרסמתי בפייסבוק בקבוצה של אמהות ישראליות בברלין שאני מחפשת פרטנרית בחופשת לידה לעשות יחד הליכות ספורטיביות עם ההעגלה – הפוסט הוביל למספר פניות מענינות; ריצה קלילה בשבת (עדיין לא באמת הצלחתי לרוץ אבל הלכתי מהר), מפגש עתידי לטיול עם הילדים והעגלות בטיילת ליד הבית ובתקווה בעתיד במקומות נוספים, ופניה שהציעה לחלוק איתי את הסוד כיצד להפסיק לאכול שוקולדים – הפניה הגיעה ממישהי חטובה ורזה שעברה שתי לידות בעברה – כך שאני אופטימית וסקרנית לשמוע במה מדובר! קבענו להיפגש במרץ והבטחתי שאכתוב פוסט נפרד בנושא – יש למה לצפות.
– אני עדיין מתעצלת להתמודד עם הגרמנית ומבקשת מכריסטיאן  להתמודד במקומי עם כל הבירוקרטיות והטלפונים וזה ממש חייב להשתנות! הרי ברור לי שאני יכולה להסתדר בגרמנית ופשוט צריכה להפסיק לפחד מההתמודדות הזאת!
– השגרה היא אותה שגרה – גם בחופשת הלידה. וכן, אני עדיין מתגעגעת להתרגשות של ההתחלה בברלין ולאופטימיות הכייפית שהייתה לי אז.
– יש לי פה חברים קרובים וטובים שהם כמעט כמו משפחה ועדיין החברים מהארץ חסרים לי ואני מתגעגעת אליהם כל יום. קשה לי גם שהמשפחה שלי כל כך רחוקה, במיוחד עכשיו עם יונתן – פייס טיים וסקייפ זה נחמד אבל זה לא באמת מספק את הצורך שיהיו כאן ליד וייקחו חלק פעיל ושוטף בחיים של יונתן.

מה עוד?
– בקרוב נצטרך שוב לעבור דירה וזה מעציב אותי כי הדירה הנוכחית והמדהימה שלנו הפכה לבית – בית אמיתי על כל המשתמע מכך (כולל ריחות הבישולים). לצערי הדירה הנוכחית שלנו קטנה מידי ואנחנו חייבים למצוא דירה גדולה יותר על מנת שיהיה ליונתן חדר משלו. כנראה שעשינו טעות כששכרנו דירת שני חדרים בזמנו והיינו צריכים להמשיך לחפש ולא לוותר על דירת 3 חדרים. לצערי ב-4 השנים שעברו, ברלין הפכה ליקרה ולמצוא בה דירה טובה זאת משימה שהופכת קשה ויקרה מיום ליום! האמת שהחלום שלי הוא בכלל בית פרטי עם גינה ענקית (והאמת שגם בריכה – אבל הפרט הזה כנראה ישאר בגדר חלום) שיונתן (וילידינו העתידיים) יוכלו לשחק ולהשתולל בה בכיף. ממישהי שבקושי הייתה מוכנה לעזוב את פרנצלאור ברג, גיליתי כמה שונברג מדהימה והלוואי והיינו יכולים למצוא פה בית כזה  – אבל זה לא אפשרי, אין פה כמעט בתים פרטיים כאלה – ואלה שקיימים (ולא ממש בשכונה) לא ברי השגה. בקושי דירה טובה במחירים סבירים אפשר למצוא פה בשכונה ואני מתחילה להפנים שכנראה ראלי יותר יהיה לעבור לפרברים:(
– אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות "כשאהיה גדולה" ומפחדת מהיום שבו תגמר חופשת הלידה … (יש עדיין זמן – חופשת הלידה כאן היא מעל שנה –  אבל הזמן טס כל כך מהר) אני ממש רוצה למצוא משהו שאני אוהבת וכיף לי לעשות ולהצליח להתפרנס ממנו – אני לא יודעת מה זה הדבר הזה אבל אני חייבת למצוא משהו כזה (כיף לי לכתוב את הבלוג אבל אין לי מושג איך אפשר באמת להתפרנס מזה)

חוץ מזה, כשקראתי שכתבתי על איקאה טמפלהוף בפוסט של השנתיים חשבתי לעצמי שאיקאה טמפלהוף ״אחראית״ בדיעבד גם על כך שהכרתי את כריסטיאן! כשהייתי שם בזמנו, פרסמתי תמונה מהמקום – מה שהוביל לתגובה של ידידה של אחי על התמונה שאמרה שאחיה גר בברלין ואני חייבת להכיר אותו – כך למעשה הכרתי את אורן – חבר קרוב ואחד האנשים החשובים בחיי ומי שדרכו הכרתי את כריסטיאן. כנראה שיש סיבה למה אני תמיד חוזרת לאיקאה טמפלהוף כל הזמן. חבל שלא התחתנו שם 😉

המעבר לברלין גרם לי להבין כמה העולם הזה גדול ונפלא וסיפק לי אין ספור חוויות מעצימות והתנסויות שלא אשכח לעולם. לא יכולה לתאר במילים את הגדילה וההתפתחות שחוויתי בברלין; נכון – זה אומנם כבר לא קורה בכזאת אינטנסיביות כמו בהתחלה, כי באופן טבעי התרגלתי לחיים פה והתחלתי לסגת ולחזור חזרה לאזור הנוחות שלי, אך אני עדיין מתמודדת עם אתגרים (ופחדים) חדשים כל יום, ועם זאת, החיים פה הרבה יותר נוחים ונעימים. נכון שקיימים קשיי הסתגלות וימשיכו להתקיים כנראה לעד. לעיתים עדיין קורה שאני לא לגמרי מרגישה שייכת ולפעמים עדיין ישנם ימים שקשה לי ומתסכל לא להבין לגמרי מה אמרו לי או את טון/צורת הדיבור ומה עומד מאחוריו, או סתם להסתכל על מוצר בסופר ולא לגמרי להיות בטוחה מה הוא בדיוק ולמה הוא משמש. אך בגדול מאוד טוב לי ובקטן; גם הדברים הקטנים ואיכות החיים כאן, כמו למשל סוף שבוע ארוך (שבת עד ראשון מרגיש יותר ארוך משישי עד שבת – לא יודעת למה, אבל ככה זה ולא רק אצלי) ו-26 ימי חופש (אין לי מושג איך הצלחתי לחיות בארץ עם 12 ימי חופש בלבד) והאפשרות לקפוץ לחופשה בכל מקום שארצה, העובדה שאיש אינו מתערב לי בחיים, השקט, האפשרויות האינסופיות (ועדיין לא דיברתי על יוקר המחיה) הופכים את חיי לכמעט מושלמים. אם זה לא עונה לכם על השאלה למה כדאי לעשות רילוקיישן – אולי תרצו לדעת שמעבר למדינה זרה יגרום לכם (טוב, לרובכם) להבין שאין דבר שאינכם יכולים להשיג – פשוט צריך להציב מטרה ולהחליט שמגיעים אליה ומשיגים אותה. נכון, תמיד קיים סיכון – אבל אם לא מעיזים לא משיגים דברים נפלאים.