נפגשתי אתמול עם חברת ילדות מכפר סבא ובן זוגה שהגיעו לביקור בברלין. נסעתי עם יונתן למזרח העיר, לבד, והתמודדתי. בדרך כלל אני לא מתרחקת כל כך מהבית אלא אם אני עם כריסטיאן ובמכונית. הצלחנו גם לשבת ולאכול צהרים בהצלחה יחסית – יונתן התעורר בדיוק כשהמלצר סיים לקחת את ההזמנה וידעתי שלאכול כבר לא אצליח. איכשהו הצלחתי; אכלתי המבורגר עם מזלג כשיונתן עלי אך מהר מאוד הוא עבר לשלב הצרחות והיינו צריכים לצאת. לפני כשבוע הצלחתי לשבת ולסיים במסעדה אחרת ארוחה כשהוא ישן והתעורר מיד כשסיימתי לאכול – גם בפעם הזאת הוא התחיל לצרוח והיינו צריכים לצאת. בשתי הפעמים הצרחות גברו על הדילמה האם להניק בציבור ופשוט הרמתי חולצה והנקתי – בשתי הפעמים זה אפשר לי דקות ספורות של שקט ולא יותר. עכשיו אני נזכרת שבשבוע שעבר גם ישבתי עם חברה בבית קפה ויונתן התעורר בשנייה שנכנסו למקום – את הקפה הצלחתי לשתות אבל יונתן התחיל להשתגע.
גם לצלם הצלחתי;)
כשחושבים על חופשות לידה מיד עולה האסוציאציה של בתי קפה. כלומר, זה לפחות מה שחשבתי שעושות נשים בחופשת לידה (לפחות אחרי שני חודשי ההלם הראשונים) – יושבות בבתי קפה. עם הילד שלי זה לא אפשרי – הוא פשוט לא מוכן להישאר בשקט במקום סגור וחם. אפשר (בדרך כלל) לקחת קפה לדרך ולטייל בחוץ אבל להיכנס למקום סגור זה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודעת האם זה החום או האנשים או מה זה בדיוק שמפריע לו, אבל הוא פשוט מתחיל לצרוח – אני בהחלט מחכה כבר לקיץ ומקווה שלפחות בחוץ יהיה אפשרי לשבת. מתכננת הרבה פיקניקים – נראה האם זה אכן יצליח.
אתמול אחרי המפגש הלכתי ברגל מ-Rosenthaler Straße עד ל-Potsdamer Platz – מרחק של כ-3,5 ק"מ – והיה מזג אוויר מצוין. חבל רק שלא נעלתי נעלי ספורט. תכננתי לעלות על הרכבת ב-Oranienburger Tor אך המעלית הייתה מקולקלת אז החלטתי להמשיך ללכת עד התחנה הבאה (Friedrichstraße) אבל בדרך יונתן נרדם (אחרי שקיטר ובכה לפני כן ועצרתי כל דקה ללטף אותו ואפילו עשיתי הפסקה באיזה פארק בדרך והנקתי אותו על ספסל בחוץ) ומכיוון שקודם לכן הוא לא ישן שינה טובה ורציפה החלטתי פשוט להמשיך ללכת ולאפשר לו להמשיך לישון באוויר הפתוח.
מעלית דפקט
הרגשתי קצת כמו תיירת כיוון שעברתי בין כל כך הרבה אטרקציות תיירותיות ושמעתי בדרך בליל של שפות שאינן גרמנית.
כשאני מטיילת לבד אני אוהבת להסתכל על הפרטים הקטנים שלא תמיד שמים אליהם לב, כמו פרחים או גרפיטי מיוחד; אם תסתובבו בברלין ותסתכלו טוב טוב מסביב, סביר להניח שתתקלו בספרה 6 מצוירת על גבי בניינים, קירות, עמודים – בכל מקום אפשרי ובגדלים שונים. מסתבר שקיים אדם שפשוט מסתובב ברחבי העיר על גבי אופניים ומצייר את הספרה 6 בכל מקום. "אדון 6" ("MR.6") או יותר נכון 4rtist.com צייר את הספרה 6 כ- 650,000 פעמים ברחבי ברלין ושואף להמשיך ולהגדיל את המספר. האדון התחיל לעסוק באמנות רחוב בסוף שנת 1995, שונא גרפיטי ומשתמש במכחול וצבע טרי כדי לצייר את הספרה 6 – לרב תוך כדי נסיעה.
לצפות בסרט דוקומנטרי קצר על "MR.6" (בגרמנית עם כתוביות באנגלית) לחצו כאן
חוץ מזה הבטחתי קיטורים;
ממש קשה להתארגן ולצאת החוצה עם תינוק! למרות שאני מנסה לצאת כל יום וסוג של התרגלתי, ישנם ימים שבהם אני פשוט מותשת, במיוחד עכשיו כשיונתן התחיל לאכול מוצקים. למה דווקא כשאנחנו צריכים לצאת ולהיות במקום מסוים בזמן מסוים הוא פתאום נרדם אחרי שכל הבוקר הוא הראה סימני עייפות ונאבקתי להרדים אותו ללא הצלחה?! למה בדיוק בדיוק כשאנחנו צריכים לצאת וממש כמה דקות אחרי שהחלפתי לו חיתול הוא עשה קקי?! למה דווקא כשהחלפנו בגדים ולבשנו בגדים נקיים שהרגע יצאו ממכונת הכביסה הוא חייב להקיא ולפלוט על עצמו ולמה כשיש לי את כל הזמן שבעולם הוא אוכל יפה ויחסית נקי ודווקא כשאנחנו צריכים לצאת הוא מחליט להכניס ידיים, לשחק עם האוכל ולירוק את כל מה שיש לו בפה על עצמו ועלי (אחרי שכבר לבשתי בגדים נקיים) כן אני יודעת שככה זה תינוקות – אבל למה זה תמיד קורה בדיוק כשצריכים להיות מוכנים ולצאת בזמן ?!
וקומה שלישית של אלטבאו (בנייה ישנה טיפוסית לגרמניה המתאפיינת בתקרות גבוהות – כך שכל קומה שוות ערך לקומה וחצי-שתיים של בנייה ישראלית טיפוסית) בלי מעלית ועם תינוק – למרות שכבר התרגלתי ואני דיי מתקתקת יציאות ולמדתי להכין הכל מראש ויש לי שקית רב פעמית גדולה עם כל הציוד של העגלה (אני לא משאירה למטה מחשש לגניבה) ואני כבר מיומנת להחזיק את יונתן בתוך שק השינה ביד אחת וביד השנייה להעמיס על הכתף את כל יתר הדברים ועם הכל גם לנעול שני מנעולים בדלת הדירה – לפעמים נמאס לי ואין לי כוח לכל זה יותר. רוצה מעלית לתוך הדירה או בית פרטי בלי שום מדרגות ביציאה מהבית.
ועכשיו למשהו קצת שטחי יותר – הלק שלי; אתמול ב- 22 בערב (או יותר נכון – לילה בשלב הזה של חיי) התחבטתי בסוגיה מה יותר חשוב לי – לישון או להראות קצת יותר נורמאלית?! אם זה לא הולך עם המשקל ואני נראית עדיין (וכנראה לתקופה הקרובה) כמו חזרזיר עם עודפי שומן אז לפחות שהציפורניים שלי יהיו מטופחות – החלטתי לבחור בלק. אם היה קיים בנק שינה החשבון שלי היה באוברדרפט כזה מטורף שכל שעת שינה שהייתי משלימה הייתה נבלעת אוטומטית במינוס – אז החלטתי שכרגע לא משנה כמה שעות שינה אשלים – לעולם לא אצליח לנצח את העייפות – אז לפחות שהלק שלי יהיה יפה ומושלם בדרך 😉
ואם סיפור הלק שלי לא היה שטחי מספיק, אני אחלוק אתכם שאני לא מסוגלת להשתלט על עצמי ואני עושה שופינג ללא הכרה. בין אם בלחיצת כפתור באייפון ובין אם מתוך שעמום של טיול עם יונתן וקנייה של חצי דראגסטור או TK Maxx (כמה ליפ באלם או לקים בחורה צריכה – אין לי מושג כי פשוט הפסקתי לספור את כל מה שיש לי בבית) כריסטיאן כבר אסר עלי לקנות בגדים וצעצועים חדשים ליונתן כי אני בעצמי כבר יכולה לפתוח חנות והאמת שאני באמת לא יודעת כמה בגדים יש לו כי מרב בגדים שאני לא בטוחה מה, או יותר נכון, כמה יש לו לחודשים הקרובים כבר התחלתי כבר לקנות לו בגדים לגיל שנה וחצי (הילד בן חמישה חודשים). את יתר הדברים אני מצליחה להחריש. מחרישה קניות – לא מושג שלי אלא של המלבישה – שלי גרוס. קראתם כבר את הספר שלה החיים ומה שלבשתי? (ברור שכן! אבל אם אתן מהמעטות שעדיין לא – אתן חייבות לרוץ לקנות. כל כך נהנתי ממנו שסיימתי אותו תוך כמה ימים תוך כדי הנקה)
איך אפשר להחריש חבילות ענקיות שמגיעות הביתה בכמויות כאילו אני סניף הדואר השכונתי?! המצב כל כך גרוע שמגיעות כל יום כמה חבילות (גם הדוור וגם הבחורים מ-DHL כבר מכירים אותי ואומרים לי שלום ברחוב) – כל זה מהיום ואתמול.
נעבור לדברים חשובים יותר – אוכל! קראתי היום שסניף של הבנדיקט ייפתח בברלין! השמועה אומרת שהסניף החדש ייפתח ביוני במלון הבוטיק החדש Max Brown בשרלוטנבורג.
אני חולמת על האגס בנדיקט פלורנטין של הבנדיקט מאז שנכנסתי להריון ומכיוון שעדיין לא ביקרתי בארץ מאז הלידה עדיין לא הצלחתי לטעום את המעדן. אני ממש מאושרת שהם יפתחו סניף בברלין ומקווה שהתפריט יהיה דומה לזה הישראלי. כשסיפרתי בהתלהבות על הפתיחה לחברות התרחשה איזו אי הבנה קטנה עם חברה ששאלה מתי אכתוב פוסט על מסעדות ישראליות בברלין וכשעניתי שרב המקומות הישראלים פה יקרים והאוכל שלהם בינוני ומטה היא טענה שאני מלכלכת על ישראלי – אז ממש לא!
1. דווקא הכנסתי מסעדות ישראליות תחת הפוסט שעוסק בפלאפל / חומוס
2. הלוואי והיה לי על מה להמליץ – אני מאוד אוהבת אוכל ישראלים ומבשלת אותו בשמחה אבל לצערי רב המסעדות הישראליות בברלין, לפחות אלה שביקרתי בהן, היו לטעמי בינוניות ביותר (ולחלקן המילה בינוני היא אפילו מחמאה) ויקרות להחריד. אני לא מבינה איך בחומוסיות ערביות האוכל טעים וטרי ומחיר החומוס סביר וידידותי ובמסעדות ישראליות המחירים כאלה מופקעים והמנות ממש לא נותנות תמורה למחיר. שוב – לא בכל המקומות אבל לצערי ברובם. שלא ישתמע לשתי פנים – אני לגמרי מפרגנת לישראלים שפותחים כאן מסעדות – נדרש המון אומץ! הלוואי והיה לי את האומץ והאפשרות לפתוח כאן מסעדה! אבל כן יש לי מה לומר בנושא; 1. תכינו אוכל טוב – להכין חומוס זה לא עד כדי כך קשה (לפני שתקפצו עלי – אני מכינה לבד בבית וזה אפילו טעים) ו-2. תתמחרו במחיר סביר שמתאים לעיר ולסגנון המסעדה שלכם – לא שאני מבינה גדולה בתמחור של מזון אבל אני כן רואה שאפשרי לתמחר במחירים סבירים (כשאני מסתכלת על מקומות אחרים) ולספק מוצר טעים ואיכותי.
עם זאת, דווקא יש שני מקומות ישראלים שאני רוצה להמליץ עליהם – באחד אכלתי ובשני אני מקווה לאכול בקרוב;
1. מלאווח מגולגל – בשוק ארוחות הבוקר ב-Markthalle Neun Berlin-Kreuzberg (ולפעמים גם בשווקים אחרים – אם כי אני לא יודעת לומר היכן ובאיזו תדירות) ישנו דוכן ישראלי שמוכר מלאווח מגולגל במגוון מילויים – זה פשוט מעולה! ממליצה לכם בחום לנסות!
2. מסעדת EIVGI´S – עדיין לא הייתי במקום אך שמעתי וקראתי בכמה מקומות שהאוכל ביתי וטעים. האמת שזה אפילו לא מאוד רחוק מהבית שלי וגם עברתי ליד המקום כמה וכמה פעמים ואני בהחלט מתכוונת לנסות ולטעום בקרוב.
אם כבר הזכרתי אוכל, פורים מתקרב וממש התחשק לי הכין אוזני המן, אבל אז ראיתי את המספר שהציג לי המשקל והחלטתי שעדיף להפסיק לאפות עוגות ועוגיות לעת עתה (נראה כמה זמן זה יחזיק)
הנה אוזני המון שאני ויעל הכנו בשנה שעברה – היה ממש טעים! בינתיים נהנה מהצילום והזיכרון 🙂
הרבה אנשים אמרו לי שאני לא חייבת לנסות להיות "סופר אמא" ולבשל לבד לילד שלי את האוכל – שהצנצנות בסופר הן תחליף איכותי וטוב יותר. אני לא מתחברת לגישה הזאת – אני אוהבת לבשל ואני חושבת שאם אני יכולה לבשל לבן שלי את הירקות והפירות הראשונים שהוא אוכל אז אין סיבה שאקנה לו מעכשיו אוכל מוכן ומתועש. אולי לטיולים ונסיעות ארוכות זה יכול להתאים, אבל אני חייבת לציין שבשבילי זאת ממש לא בעיה לאדות/לבשל כמה ירקות/פירות ולטחון אותם במיקסר. יהיו לילד שלי את כל החיים לאכול אוכל מוכן ומתועש ואם אני יכולה להכין לו בינתיים ארוחות בריאות שלא דורשות ממני יותר מידי מאמץ וכמה דקות של עבודה – אין סיבה שלא אעשה את זה.
תקתוק של בוקר – רסק תפוחים ורסק זוקיני הום מייד.
ואם כבר בישולים – אומנם כבר פרסמתי בפייסבוק, אך למי שפספס; לפני כשבוע גיליתי את מה שהרבה טבעונית גילו כבר מזמן – גלידת בננות קפואות טבעונית! זה טעים ובריא ומושלם שאין דברים כאלה!
אז איך מכינים גלידה טבעונית ובריאה מבננות קפואות? – זה ממש ממש פשוט!
בגדול פשוט טוחנים בבלנדר בננות קפואות – לוקח קצת זמן עד שמגיעים למרקם הגלידתי הנכון – אך ברגע שתגיעו אליו אתם תהיו בהלם שיצאה לכם כזאת גלידה מושלמת ושאין בכלל שמנת. הבננות הן הבסיס ולהן ניתן להוסיף כל תוספת שתרצו. לדעתי לשתי מנות משביעות יספיקו 2 בננות קפואות. 3 זה גם בסדר אבל זה יכול להיות גם קצת יותר מידי (ואני חולה על מתוקים וגלידות!). ממליצה להכין רק את הכמות שתאכלו באותו הרגע כי אני חושבת שהקפאה מחדש של התוצר לא תשמור על מרקמו הגלידתי (למרות שלא ניסיתי בעצמי)
הכנתי את הגלידה 3 פעמים ב-3 טעמים שונים וכולם יצאו טעימים;
בננה-תמר-חמאת בוטנים
2 בננות קפואות, תמר קפוא אחד ו-3 כפיות חמאת בוטנים
בננה-פטל
2 בננות קפואות ופטל קפוא (לא יותר מידי פטל כי הוא מאוד דומיננטי וחמצמץ)
בננה-טחינה-סילאן
2 בננות קפואות, 2 כפות גדושות טחינה גולמית ו- 2 כפות גדושות סילאן
יום אחרי שהכנתי את הגלידה, ביקשתי מכריסטיאן שיביא כמה בננות מהסופר, הוא ראה שכל כך התלהבתי אז הוא חזר עם כל זה:
אתמול צוין יום האישה הבינלאומי. אני עייפה מידי בכדי לכתוב משהו אינטליגנטי ומעניין בנושא אבל נזכרתי במשהו שחברה שלחה לי הבוקר – הטקסט המקסים הזה שכתב הילה קורח. מעבר לעובדה שהילה קורח היא דוגמה ומופת לכל אישה – חרוצה וחכמה ומקסימה, אמא וקרייריסטית (ממה שקראתי וראיתי – לא מכירה אישית) היא גם צודקת;
"תפסיקי להתנצל. אם פגעת במישהו זה הדבר ההגיוני לעשות, אבל לא בשום מצב אחר. אל תתנצלי, לא משום שזה נתפס כחולשה אלא משום שברוב המקרים אנחנו מתנצלות כברירת מחדל על דברים שאין להתנצל עליהם. על בכי, על רגישות, על ניסיונות כושלים, על ניסיונות בכלל, על רצון להבין טוב יותר, על הצורך בעוד שעות ביממה. אין צורך. כולם כבר מיישרים קו לכיווננו. "
זה כל כך נכון ואני צריכה ללמוד ולהפנים את זה כל פעם מחדש – גם בגילי המופלג ופשוט להפסיק להתנצל! יש לי הרגשה שמי שלא מתנצלת מצליחה להשיג הרבה יותר בחיים האלה.
MayBerlin 