ואוו, כל כל לא התגעגעתי לחיי הרווקות / יציאות ליליות מאוחרות.

השעה 01:30 ואני מחכה לרכבת הביתה. מגעיל לי. כלומר, היה לי ממש ממש כיף עם החברות שנפגשתי איתן לסרט ונשנוש לילי – אבל כשנפרדו דרכנו, הן המשיכו לבר ואני לטראם הביתה, הבנתי עד כמה אני ברת מזל לחזור למיטה החמה, לחבק את הבן שלי ובן זוגי וללכת לישון.

החלק הכייפי של הערב

הייתי צריכה לחכות ברוזנטלר פלץ 20 דקות לטראם (שלא כהרגלי, לא היה לי כוח פשוט לצעוד עד הרכבת במקום לחכות) כל כך הרבה אנשים מזוייפים שמנסים להיות מה שהם לא …
כל כך הרבה שיכורים, הומלסים, לכלוך, בקבוקי בירה מנופצים, ריח של אלכוהול, אנשים שמעשנים עלי מכל כיוון, משטרה ואמבולנס, שוטרים מתחקרים אנשים. אני יושבת קפואה ומחזיקה את האייפון שלי חזק חזק ואני לא מסוג האנשים שפוחדים בסיטואציות כאלה.
הטראם מגיע – מפוצץ באנשים, מבקשת סליחה כדי לעבור לכיוון הכסא הפנוי, בחורה מדממת צועקת לכיווני ושואלת אם יש לי טישו – נותנת לה חבילה ואומרת לה שהיא יכולה לשמור אותה – חושבת שאולי היא צריכה עזרה אבל היא מוקפת חברים רעשניים וצוחקת איתם ביחד בקולי קולות. מרחמת עליה, רואה שהגיעה התחנה שלי, מחפשת אותה לפני שאני יורדת ורואה שהיא ירדה אבל השאירה את כל הטישו מהחבילה ספוג בדם על הכסא – כבר לא מרחמת – שונאת אותה! ומאחלת לה שתמשיך לדמם.
יורדת לרציף הרכבת, בחור מוזר – ספר שיכור, ספק מסומם הולך מאחורי, מגבירה את קצב הצעדים ויורדת מהר לרציף. הרכבת הגיעה תוך 5 דקות – לפחות זה. עולה על הרכבת
– הריצפה דביקה ומלאת נוזלים, בני נוער שיכורים ורועשים, מישהו יושב פה עם משקפי שמש….
מיטטה/פ.ברג – לא התגעגעתי בכלל! שמחה שאני גרה בשונברג. באי האדום שלי נקי, האוויר צלול והאנשים פה אמיתיים ונחמדים. עכשיו אני גם חושבת לעצמי שאולי באמת הגיע הזמן לעבור למרינדורף. הזדקנתי ואני רוצה רק משפחה ענקית ומלא ילדים ולחזור הביתה, (להתקלח – אבל אין לי כוחות) להחליף לפיג׳מה נעימה, לתת ליונתן נשיקה (בזהירות שלא יתעורר), לחבק את כריסטיאן וללכת לישון.

שלחתי הודעה לחברות – הן עדיין בבר – מקווה ומאחלת שיצא מזה משהו טוב הפעם 🙂

לילה טוב!